אחד הימים היותר קשים. בבוקר (אחרי ששוב אכלנו גרוע בלילה) קמנו לראות את הבז שעקב אחרינו. טכלס זה כנראה בז אחר כל פעם, אבל למה להרוס :)
התחלנו הליכה עם ציוד מלא למחנה הבא - בין 16 ל 20 קילומטר, תלוי איך סופרים.
המזג האוויר באזור הזה משתנה מאוד מהר. היום הזה התאפיין בהרבה רוחות. חזקות. וקצת גשם מדי פעם.
מכיוון שקצב ההליכה שלי הוא היה קצת יותר מהיר התפצלנו וקבענו להפגש בלילה במחנה.
בהתחלה עברתי ליד מין חוף כזה. יפה.
ואז הליכה ארוכה בעליה מתונה של מין סוונה כזו. הגוף מאוד כואב. יש יבלות ברגלים והברכים הורגות. אבל כמה שזה קלישאה שאתה שם במרחבים העצומים האלה לבד - אתה באמת מרגיש התרוממות וחיבור לטבע. לוקח יום יומים להתחבר לזה אבל זה מדהים. פשוט מרחבים בלתי נגמרים של יופי
אחרי הסאוונה התחלתי לעלות במעלה צוק. הרוחות נהיו ממש חזקות. הן מפתיעות אותך. פתאום משום מקום מגיע משב כזה שמעיף אותך. וכמה שאתה נועץ רגלים בקרקע המוצילה (תיק) היא כמו מפרש ואתה נגרר כמה סנטימטרים טובים. ושזה על דרך צרה עם תהום בצד - זה מפחיד.
אם רוח לא מספיקה, חלק מסוים של ההר מלא בחלקיקי אבנים ושהרוח מנשבת אתה מקבל מטר של אבנים לפרצוף. כואב.
אחרי עליה תלולה והרבה כאבים מגעים למחנה הסופי.
אחרי איזה שעה מגיע השותף ומתחלים לבנות אוהל. ומי לא מגיעה - כמובן הבחורה. הבחור קצת התעצבן עליה התקדם והשאיר אותה עם כמה חברה ישראלים. היא התווכחה איתם על מהו השביל הנכון, התקדמה לבד והלכה לאיבוד. שוב היינו צריכים להודיע לרנג'רים.
הולכים לישון כי צריך לקום ב5 בבוקר לטפס על ההר בחושך בשביל לראות את הזריחה על הטורוסים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה